🇬🇧 🇮🇱 🇲🇦

מסע של אמונה, זיכרון ושושלת

בשנת 1492 נשמעה הדפיקה האחרונה על דלתות יהדות ספרד. צו הגירוש לא היה רק מסמך מלכותי — הוא היה קריעה בבשר ההיסטוריה.

משפחות שלמות עזבו בתים, כרמים, בתי מדרש, חצרות פנימיות שבהן דורות של ילדים למדו פיוטים בלשון לאדינו. הן יצאו עם מעט חפצים, עם ספרי קודש כרוכים בעור, ועם מפתחות של בתים שלא ישובו אליהם.

כך התחיל המסע. חלק מן המגורשים פנו צפונה, חלקם לאימפריה העות'מאנית. ואחרים, דרך נמלים סוערים ורוחות ים תיכון לא יציבות, הגיעו אל חופי מרוקו.

בין ההרים – התחלה חדשה

בהרי האטלס, באזור דרום-מרוקו, קמו קהילות שקטות ועיקשות. לא קהילות של עושר או שררה — אלא של מסורת עמוקה. בתוך ההרים שוכנת העיר:

דמנאת

עיר שאינה מהמרכזים המפוארים של יהדות מרוקו כמו פאס או מרקש — אלא מקום של עומק פנימי. מקום שבו זהות נשמרת לא בצעקה, אלא בלחישה מתמשכת.

שם, כך מספרת המסורת המשפחתית, התבססה שושלת דהן. שושלת שנשאה עמה את זיכרון ספרד, אך נטעה שורשים חדשים באדמת האטלס.

אורו של הצדיק

בתוך אותה מציאות צמח שמו של:

סיד אהרון הכהן

במרוקו, התואר “סיד” אינו ניתן בקלות. הוא מבטא יראת כבוד, הכרה רוחנית, ומעמד שנבנה לאורך שנים.

לפי המסורת המקומית, רבים היו פונים אליו בעת צרה — לברכה לפני חתונה, לרפואה בשעת חולי, לשלום בית ולבקשת טהרה רוחנית. אנשים היו עולים אל קברו, מדליקים נרות, שופכים לבם בדמעות. והאמונה בכוח ברכתו עברה מדור לדור.

שושלת והמשך הדרך

משפחת דהן מדמנאת רואה עצמה כממשיכת דרכו. לא כטענה של שררה — אלא כהמשך של דרך. דרך של אחריות, של מוסר, של חיבור בין קודש לחול.

השם “דהן מדמנאת” אינו רק תואר משפחתי. הוא תזכורת למעמד עתיק. המסורת שעברה במשפחה אינה רק סיפור על עבר רחוק — היא תודעה.

מן האטלס אל ישראל

במהלך המאה ה-20, עם תהליכי העלייה מצפון אפריקה, נסגר מעגל היסטורי נוסף. משפחות רבות, ובהן בני שושלת דהן, הגיעו לארץ ישראל. הפיוטים נשארו. הזיכרונות נשארו. הסיפורים על סיד אהרון הכהן המשיכו להישמע בשולחנות שבת.

היום

המורשת אינה רק עבר. היא שאלה פתוחה לכל דור:

מה אנחנו עושים עם האור שקיבלנו?

האם אנו נושאים אותו בגאווה? האם אנו חיים באופן שמכבד את הדרך?